עמיגור ניהול נכסים בע"מ נ' נוגבקר שי ואח'

פסק דין

תביעת פינוי המוגשת נגד דייר בדיור הציבורי בעקבות איבוד זכאותו של הדייר לדיור ציבורי עקב גירושיו מאשתו, אשר היא המשמורן של ילדיהם הקטינים של בני הזוג והגם שעל פי הסכם הגירושין, הדייר הוא זה שימשיך להיות בעל הזכויות בדירה.

1.התובעת הינה חברה המנהלת נכסים עבור המדינה ובין היתר משכירה דירות לדיירים הזכאים לכך על פי חוק.

2.ביום 20.4.05 חתם הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע") עם בת זוגו דאז על הסכם שכירות עם התובעת, לפיו שכרו מהתובעת דירה ברחוב חיים פינטו 8 (178/2) באופקים (להלן:- "הדירה").

הנתבע 2 ערב להתחייבויות השוכרים על פי הסכם השכירות.

3.ביום 30.7.05 התגרשו בני הזוג ובהסכם הגירושין נקבע, כי ילדיהם הקטינים של בני הזוג ישארו בחזקתה של האשה. עוד נקבע בהסכם השכירות, כי זכויות בני הזוג לדיור ציבורי יועברו לנתבע, כך שהוא זה שימשיך לשכור את הדירה.

4.לטענת התובעת, בהתאם לנהליה, בעת שבני זוג מתגרשים, עוברת זכות השכירות לבן הזוג שהילדים נותרים בחזקתו ובמקרה דנן- לאשה.

למרות האמור, סייעה התובעת לנתבע לפנות לוועדת החריגים במשרד השיכון על מנת שתכיר בו כ"דייר", באופן שיאפשר לנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה. אלא שפניה זו נדחתה בהחלטת הוועדה מיום 6.4.09 ולכן פנתה התובעת אל הנתבע על מנת שיפנה את הדירה.

הנתבע לא פינה את הדירה עד כה, חרף פניות התובעת אל הנתבע כבר מחודש אפריל 2009.

לאור האמור, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפנות את הדירה.

כמו כן, טוענת התובעת, כי מאז חודש יוני חוייב הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בשיעור של 1,163 ₪ וקיים לו חוב קודם בשיעור של 935 ₪. סך הכל תובעת התובעת מאת הנתבע בתביעה שלפניי את הסך של 2,098 ₪.

5.התביעה שלפניי הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבע 1 הגיש בקשת רשות להגן. בבקשתו טען הנתבע, כי בעת החתימה על הסכם השכירות לא התאפשר לו לקרוא את הסכם ובת זוגו כלל לא קראה באותה עת עברית ולא הבינה על מה היא חותמת.

הנתבע טוען לפיכך, כי ראה את הסכם השכירות לראשונה רק במועד הגשת התביעה. לטענתו, לא ידע, כי על פי הסכם השכירות אין תחולה לחוקי הגנת הדייר.

עוד טוען הנתבע, כי בהתאם להסכם הגירושין שבינו ובין אשתו, שקיבל תוקף של פסק דין, הועברו מלוא זכויותיהם של בני הזוג בדירה לידי הנתבע. הנתבע לא ידע על נוהל כלשהו של התובעת ולפיו, אינו זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה ונוהל זה נודע לו על ידי עובדי התובעת רק בחודש מרץ 2009, שאז הומלץ לנתבע לפנות לוועדת החריגים.

עוד טוען הנתבע, כי הוא השקיע מכספו בשיפוץ הדירה, זאת על מנת שילדיו, המגיעים אליו לביקור יוכלו ליהנות מאווירה נעימה.

הנתבע טוען בנוסף, כי לאחר שהתובעת ביקשה ממנו לפנות את הדירה, נפגש הנתבע עם מנהל הסניף באופקים. מנהל הסניף הבטיח באותה פגישה כי יעשו מאמצים למצוא עבורו דירה חלופית מתאימה אשר תיבחר מתוך מספר דירות שיוצעו. לאחר שהנתבע בחר דירה אחרת, קטנה יותר, אושרה דירה, אך כעבור יומיים התגלה לו, כי הדירה החלופית הועברה לדיירת אחרת ותחתיה הוצעה דירה הרוסה, שאינה מאפשרת מגורים בה. הנתבע טוען, כי מאז המשיך להתגורר בדירה ולשלם את דמי השכירות בגינה.

לטענתו, ההבטחה בדבר דירה חלופית הינה הסכם לכל דבר ועניין.

לעניין התביעה הכספית טוען הנתבע, כי התשלום עבור חודש יוני 2009 שולם על ידו. אלא, שלאחר חודש זה, החליטה התובעת להעלות את שיעור דמי השכירות באופן רטרואקטיבי. האפשרות שניתנה לתובעת להעלות את דמי השכירות בהתאם לשיקול דעתה היא אפשרות המהווה תנאי מקפח בהסכם שבין הצדדים.

הנתבע מאשר, כי בשלב מסויים היה לו פיגור בתשלום החודשי, אלא שפיגור זה הוסדר בתשלומים, כאשר בנוגע לשיעור דמי השכירות בסכום של 1,163 ₪ טוען הנתבע, כי זהו סכום בלתי סביר שאינו יכול לעמוד בו היות והוא מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה.

6.לאחר שהתובעת לא הגיבה לבקשת הרשות להגן שהוגשה, קיבל בית המשפט את הבקשה וניתנה הרשות להגן.